החיים הם מה שקורה לך כשאת צופה במד-מן באיחור של פלוס-מינוס עשר שנים, אז אני ממש בטוחה שכל העולם רק מחכה שאני אכתוב את התובנות בשקל-תשעים שלי על הסדרה ולמה היא אחד הטוענים הראויים לכתר (הכבד, השחוק) "הרומן האמריקאי הגדול" ואיך ומדוע היא רצופה רמיזות ואיזכורים ספרותיים (רמז: מפני שמת'יו וויינר הוא בוגר לימודי ספרות). אז אני אחסוך מעצמי ומהעולם שאני בטוחה שממש עצר את נשימתו את הצורך לכתוב על זה, אבל בפרק הראשון של העונה השנייה דון דרייפר משיג עותק של קובץ השירים Meditations in an Emergency של המשורר פרנק או'הרה, והבטחתי למ"ם תרגום של השיר, שמתאים כל כך גם לדון דרייפר. מ"ם ואני צחקנו על זה שהתרגום המילולי לכותרת הוא מדיטציות בחדר מיון, אבל אז חשבנו שזה גם שם מעולה לספר. או שיר. או סתם בלוג חדש. כן, "מדיטציות חדרי מיון" הוא שם מעולה לבלוג, במיוחד של תרגומי שירים של או'הרה שתורגם מעט מדי ומוכר פחות מדי לקוראים בארץ, גם חמישים-ושלוש שנים מאז מותו בתאונת דרכים.
פרנק או'הרה נולד בשנת 1926 ומאמצע שנות ה-50 הפך לדמות קבועה בחוגי האמנות של העיר ניו יורק מתוקף תפקידו כאוצר ב-MoMA. השירה שלו הושפעה מאוד מאמנות מודרנית ובעיקר מאקספרסיוניזם מופשט דוגמת זה של ג'קסון פולוק וג'ואן מיטשל, וממוזיקת הג'אז האוונגרדי של אותה תקופה (עם חיבה מיוחדת למיילס דייויס ובילי הולידיי). השירים שלו תוארו לעיתים קרובות ככאלה שמזכירים קטעי יומן אישי, ואו'הרה עצמו טיפח את המיתוס שנרקם סביבו בחייו כמי שמשרבט שירים בקלות ובמהירות, לרוב בזמן הפסקות הצהריים, שאותן נהג לבלות ברחובות העיר, משוטט בין המוניות ופועלי הבניין, הברים ודוכני הנקניקיות, מוכרי העיתונים וחנויות הטבק והסיגריות, הפארקים ותחנות הרכבת התחתית. לא פלא שהספר שהקנה לו את פרסומו נקרא "שירי ארוחת צהריים" (Lunch Poems), שיצא ב-1964 בהוצאת City Lights של לורנס פרלינגטי – מי שהוציא לאור גם את משוררי הביט ובראשם אלן גינסברג. פרנק חולק עם משוררי הביט לא מעט מהקצב הג'אזי של שיריהם, הטון האישי שהוא לעיתים קרובות גם אירוני, ואולי משום כך העותק הכתום המפורסם של Lunch Poems מבליח גם להרף עין בסרט "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש. הטיוטות הרבות שהתגלו בעזבונו של או'הרה לאחר מותו מזימות לפחות חלק מהמיתוס הזה של משורר קל כתיבה ונטול מאמץ: כידוע לכל מי שכתב ולו פסקה אחת בחייו, דרוש לא מעט מאמץ בכדי לייצר טקסט שנראה חף ממאמץ. או'הרה היה הומוסקסואל מוצהר ורבים משיריו עוסקים במערכות יחסיו ומוקדשים למאהביו. שירים אחרים הם כמו גלויות מנסיעותיו – מדריד, רומא, צרפת ועוד. או'הרה מת מפגיעת מכונית ברכב שבו נסע עם חבריו בחוף פייר איילנד, ניו יורק, והוא בן 40 בלבד.
הרהורים בשעת חירום / פרנק או'הרה
האם עליי להפוך לפזרני כאילו הייתי בלונדיני? או דתי כאילו הייתי צרפתי?
בכל פעם שלבי נשבר זה גורם לי להרגיש הרפתקני יותר (ואיך אותם שמות חוזרים וצצים ברשימה הבלתי נגמרת הזאת!), אם כי ביום מן הימים לא יישאר עוד כלום להמשיך איתו הלאה.
מדוע עליי לחלוק בך? למה שאתה לא תיפטר ממישהו לשם שינוי?
אני האדם הכי פחות קשה שיש. כל מה שאני רוצה זו אהבה ללא גבולות.
אפילו העצים מבינים אותי! בשם אלוהים, גם אני נשכב למרגלותיהם, הלא כן? אני פשוט כמו ערימת עלים.
אף על פי כן, מעולם לא הטרדתי את עצמי בשבחי החיים הפסטורליים, וגם לא בנוסטלגיה כלפי עבר תמים של מעשים פרוורטיים בחיק הטבע. לא. אדם לא צריך לעזוב את תחומי העיר ניו יורק כדי להשיג את כל הירוק שהוא משתוקק לו – אני לא יכול אפילו ליהנות מפיסת דשא אלא אם כן אני יודע שיש רכבת תחתית בסביבה, או חנות תקליטים, או איזשהו סימן לכך שאנשים לא לגמרי מתחרטים על החיים. חשוב יותר להפליג בשבחי מה שהוא פחות אמיתי; העננים זוכים למספיק תשומת לב גם ככה ואפילו הם ממשיכים לחלוף. האם הם יודעים מה הם מחמיצים? א-הא.
עיניי תכולות חיוורות כמו השמיים ומשתנות כל הזמן; הן שוות נפש אבל נודדות, לגמרי ממוקדות ובלתי נאמנות, כך שאף אחד לא בוטח בי. אני תמיד מסב מבט או מביט שוב במשהו אחרי שהוא ויתר עליי. זה הופך אותי לחסר מנוחה וזה בתורו הופך אותי ללא מאושר, אבל אני לא יכול לשמור עליהן קבועות. אילו רק היו לי עיניים אפורות, ירוקות, שחורות, חומות, צהובות; הייתי נשאר בבית ועושה משהו. זה לא שאני סקרן. להיפך, אני משועמם אבל מחובתי להפגין עניין, זה מצופה ממני כפי שמצפים מהשמיים להיות מעל האדמה. ולאחרונה, חרדתם של אחרים נעשתה כה גדולה, שאני יכול לחסוך מעצמי קצת שינה.
יש רק אדם אחד שאני אוהב לנשק כשהוא לא מגולח. הטרוסקסואליות! את מתקרבת באופן בלתי נמנע (איך להניא אותה?)
סרפיון הקדוש! אני מתעטף בחלוקי הלובן שלך כמו חצות הלילה אצל דוסטוייבסקי. כיצד אהפוך לאגדה, יקירי? ניסיתי אהבה, אבל זה קובר אותך בחיקו של מישהו ואני תמיד מתנער וקם כמו הלוטוס – תמיד האקסטזה של פריצה קדימה! (אבל אסור לתת לזה להסיח את דעתך!) או כמו היקינתון, "להרחיק את הטינופת של החיים", כן, זהו, אפילו בתוך הלב, שם הטינופת נשאבת ומוזרמת ומזהמת ומוציאה דיבה וחורצת דין. אבצע את רצוני, גם אם אהפוך למפורסם בשל איזו ריקנות מסתורית במחלקה הזאת, בחממה הזאת.
הרוס את עצמך, אם אינך יודע!
קל להיות יפה; קשה יותר להיתפס ככזה. אני מעריץ אותך, אהוב, על המלכודת שהצבת. זה כמו פרק אחרון שאף אחד לא קורא מפני שהעלילה הסתיימה.
"פאני בראון ברחה – נמלטה עם האביר הרכוב שלה; אני בהחלט מחבבת את הפלרטטנית הקטנה ומקווה שהיא תהיה מאושרת, גם אם היא קצת הרגיזה אותי במעשה שלה. צ'קינה הטיפשונת המסכנה; או פ"ב, כפי שנהגנו לקרוא לה! אני מקווה שהיא תזכה להצלפה הגונה ולקנס של 10,000 פאונד." – גברת ת'רייל. *
אני חייב לצאת מכאן. אני בוחר צעיף קל ואת השיזוף המלוכלך ביותר שלי. עוד אחזור, אצוץ מחדש, מובס, מהמעמקים; אתה לא רוצה שאלך לאן שאתה הולך, אז אני הולך לאן שאינך רוצה שאלך. עכשיו רק אחר צהריים, יש עוד זמן. לא יהיה שום דואר למטה. אני פונה ללכת, יורק לתוך המנעול וידית הדלת מסתובבת.
(1954)
* הציטוט הזה שאו'הרה משלב בשיר דורש הסבר. פאני בראון (1800 – 1865) היתה ארוסתו והמוזה של המשורר האנגלי הרומנטי ג'ון קיטס, שמת בגיל 25 משחפת, ברומא, בשנת 1821. הסטר ת'רייל (1741 – 1821) היתה אשת חברה אנגלית ופטרונית אמנויות, שביומנים שכתבה תיעדה את חיי החברה שלה ושל חוג מכריה.